אני לא יודע אם זו הייתה הביצה או העוף לפני כן. אני לא יודע אם רופאי ילדים ואחיות התחילו לתת עצות לגדל ילדים כי אבות ואמהות ביקשו אותם או אם התחלנו להציע להם כי הם עזבו אותנו. ובכן, אני לא יודע, כי למעשה הייתי כמה שנים כאחות ילדים וכשהגעתי זה כבר נעשה.
זה קורה שרופאי ילדים ואחיות הפכו, מכיוון שההורים עזבו אותנו או שאלו אותנו, במדריכים מבחינת הטיפול בילדים וגידול הילדים. נו באמת, עכשיו אנחנו לא רק נותנים עצות בתחום הבריאות והמזון, אלא גם מדברים על שינה, קנאה, התקפי זעם, עונשים, האוטונומיה של הילד, הערכה עצמית וכו '.
ברגע של חוסר וודאות, שבו אנו שוללים את עצמנו מהאוטוריטריות של הדור הקודם וההורים לא יודעים היטב לאן לזרוק, לא נורא שנדמה כי נתון התייחסות ניגש אליו במקרה של ספק. עכשיו, זה מזל רע, שלא לומר שזה נראה כמו בדיחה גרועה, זאת תן לרופא הילדים או האחות להגיד לך איך לגדל את ילדיך ולתת לך עצות מלפני עשרות שנים.
הגיליון המספר כיצד לחנך את התינוק שלנו בשינה
את הגיליון הזה מועבר לי על ידי אמא ידועה בפייסבוק, שקיבלה מספר גיליונות עם טיפים לגידול תינוקה בן התשע חודשים. בנקודה 4, זה של החלום, שזה מה שאתה רואה, ממליץ לילד ללכת לישון בשעה שנקבעה ושהם צריכים להשאיר אותו לבד גם אם הוא בוכה. רק במקרה שהבכי מתארך, יש לוודא ששום דבר לא קורה, בלי לתפוס או שום דבר, ואם כן, עזוב אותו שוב. על ההורים לומר לו שהם לא יקחו אותו או יוציאו אותו מהחדר, אלא בשקט נפשי. כשגרה הם ממליצים לשים מוזיקה, לקרוא סיפור ולהשאיר צעצועים במיטה.
במקרה שהילד מסוגל לצאת מחדרו, הם ממליצים לשים מחסום על הדלת. אם תתעורר, יתכן שתזדקק לשקט נפשי מבלי להיתפס או להאכיל אותך.
טיפים מלפני עשרות שנים?
אין ספק שהם כן טיפים מיושנים מזמן. ככל הנראה זו אותה עצה שניתנה להורינו, או כאלו שהיו יכולים לקרוא בספרי ההורות והחינוך, אם היו קיימים באותה תקופה. למעשה, או שהם מצלמים או מתמללים לאורך השנים עד שהם מגיעים למועד הנוכחי, או שמישהו הביא להם מכונת זמן או שהם לקחו ספר לחינוך כלב ושנו את המילה "כלב" ל"ילד ".
לפני השינה
הם אומרים שהילד צריך ללכת לישון בבית זמן שנקבע. אבל כמובן, על ידי מי? מי קובע את השעות בהן ישנים תינוקות? כי על הסדין זה לא אומר כלום. האם ההורים מחליטים זאת? האם רופא הילדים או האחות אומרים את זה ביום הביקור? האם זה תמיד צריך להיות זהה או שהוא משתנה בסופי שבוע? איך תינוק בן תשעה חודשים יודע שזה כבר סוף שבוע? תינוק יודע מה זה שבת? אם יום אחד אנו מבלים בגלל שלא הספקנו להכניס אותו למיטה בשעה שנקבעה, האם עלינו לחכות ללילה של למחרת כדי להניח אותו למיטה בשעה שנקבעה?
נשאיר אותך לבד, גם אם תבכה
שבמקרה שאתה לא ישנוני, זה יגרום לך לבכות, בטוח. אם נקבע זמן שקורה לנו, בו התינוק עדיין לא ישנוני, הוא יבכה כתלונה. תרגום הבכי יהיה כמו להגיד "מה אתה עושה? אני לא ישנוני! למה אתה מכניס אותי למיטה אם לא בא לי לישון?" וזה יחזור על עצמו כי תרגישו נטושים לחלום שלא מגיע.
הדבר ההגיוני, הדבר הרגיל, אם בנך בוכה, זה שאתה דואג אליו, שאתה בשבילו. אבל כמובן, אם אתה גורם לו לבכות, זה קצת מוזר לטפל בו, לא? "אני יודע שאתה בוכה, זו אשמתי!" ועל הסדין אומרים לך לעשות את הדבר הראשון!
לך אם אתה לא מפסיק לבכות
הם אומרים אז שאם הבכי לא מפנה את מקומו, אנחנו הולכים, אבל בלי לתפוס את זה, כדי לבדוק אם שום דבר לא קורה לזה. מה יכול לקרות לו? אם נכניס אותו לשלום ונכניס אותו למיטה הוא מתחיל לבכות, האם פתאום נדבקת בזיהום? היה לך חום שלא היה לך? היית יכול להפיל חתיכת גג? יכול להיות שיש מפלצות בחדר? אני לא יודע טוב על מה להסתכל. מכיוון שאני מגיע אני רואה אותו בוכה ואני אומר "היי, הילד הזה לא מפסיק לבכות, קורה לו משהו". ואז פתאום שני הנוירונים שלי מתחברים ואני מסכם "נראה לי שאתה לא ישנוני או שאתה לא רוצה להיות לבד!", אני נדהם מהברק שבמוחי ואז יש לי שתי אפשרויות: לסיים את הסיפור של כל לילה, פתטי, בתוך זה אני גורם לאי נוחות בבני ואני גורם לעצמי אי נוחות, סובל מהבכי שלו, או תן לו לבכות ולחשוב "כמה מוזר, אין מפלצות, אין לו חום, נראה שהוא לא סובל מזיהום, הגג עדיין שלם ובכל זאת הוא ממשיך לבכות."
המחסום המחלק את אהבת הבדידות
לפעמים אני תוהה איך אבות אבותינו, אלה שחיו במערות, עשו כדי לגרום לילדיהם לישון עם 9 חודשים. ואז, אני נותן לעצמי את התשובה. באותה תקופה לא היה איקאה, לא היו מחסומי עץ או חדרים, אז בטוח, בטוח מאוד, הם הכניסו את הילד לאיזור מבודד במערה וכדי למנוע את עזיבתם הם שמו הרבה אבנים כמחסום או קיר. בטח יש ציורים שמבצלים את אותו הרגע, כל שנותר הוא שחוקר כלשהו ימצא אותם.
כי תגיד לי אם לא, איך הם יביאו ילד לישון, אם לא. לכן, עם התקדמות הזמנים, באותה דרך שהתפתחנו מהאש לכיריים הקרמיות, מהמערות לרצפות ומהרצפה הקרה למזרן הרך אך המוצק, האבנים הערומות נגזרו במחסומי הדלתות, כל כך שימושי ופרקטי אני לא מבין איך יתכן שכמעט אף אחד לא משתמש בהם (אני כמובן סרקסטי), באיזו מידה ילד צריך להרגיש מסוגל לקום מהמיטה, בסבל של בדידות, לראות איך אחרי כל מכשול שנחסך, מופיע ילד גרוע עוד יותר, במבחנים אינסופיים הם מכריחים, לילה אחר לילה, לישון רק כאשר הוריהם, שאין להם שום פחד, אינסטינקט או מחשבה הגורמים להם לחוש חוסר ביטחון אם הם מופרדים, ישנים יחד.
אינסטינקט אני חוזר ואומר: אינסטינקט. תינוקות שונאים בדידות וחושך על ידי אינסטינקט. הם לא רוצים לטרוח או להראות בבית מי שולח יותר או משהו כזה. הם פשוט חשים בסכנה ומנסים להטביע את אותה תחושה לא נעימה במגע של המטפלים שלהם, איתם הם מרגישים בטוחים.
לא הכל לא בסדר
לקיסר מה של קיסר. יש נקודה אחת שנראית לי מושלמת: "אסור להגזים אם הוא לא רוצה." ילדים, ככלל, פחות קרים מאיתנו. זו הסיבה שרבים נחשפים וזו הסיבה שאנחנו לא צריכים לכסות אותם יותר מדי. בכך הם הצליחו. אבל זה הדבר היחיד באותה נקודה. השאר, כמו שאומר, משהו כמו לקרוא ספר שאליו הוצאת את האבק אחרי שהוצאת אותו מהמדף הגבוה מאוד.
